נהר הרון, הנהר השני בגודלו באירופה, מתחיל באלפים השוויצריים, עובר באגם ז׳נבה, ומשם - לצרפת. רוח המיסטראל הקרה, שנושבת יותר מ200- ימים בשנה מהרי האלפים במורד המסדרון שיצר לה הנהר, מצננת בדרך את אזורי היין של עמק הרון. יחד עם האפלסיונים השונים היא עוקבת אחר הנתיב שחותר ֹֹון ועד לשפך לים התיכון. לבית היין המפורסם ֶ �ֶּדָלָ אס יש כרמים בכל אותם הזרם העז של נהר הרון מהעיר ִל ִ י אפלסיונים, ואל יקל הדבר בעיניכם: יש אולי בתי יין גדולים מדלאס, יש יקבים טובים מדלאס, אבל מעט יכולים לשלב, כפי שעושה ֶ �ֶּדָלָ אס, בין גודל ופיזור מחד, לחלקות איכות וייננות קפדנית מאידך. סירה, הזן האדום המוביל של עמק הרון, מושפעת מאד מהטרואר שלה, ממועד הבציר ומהעשייה הייננית. לאורך נהר הרון תמצאו באפלסיונים קרובים יחסית סירה זנית בסגנונות שונים מאד זה מזה. בחלוקה גסה מאד, הרמיטאז׳ ידוע ביינות טאניים, כהים, סגורים בצעירותם ומאריכי ימים. קוט רוטי - ביינות מבושמים, פרחוניים, אלגנטיים עם פרי ניכר. קרוז הרמיטאז׳ מציע יינות מענגים, מוכנים לשתיה ומפולפלים. בקורנאס ניכר בדרך כלל מעבר לגוף כבד יותר עם פרופיל ארומטי כהה, וסן ז׳וזף נמצא בתווך בין קוט רוטי ובין קרוז הרמיטאז׳. בדרום עמק הרון, באזורים שאטונף דה פאפ, ואקייראס ו-ז׳יגונדאס עושים שימוש בזנים אדומים נוספים, בין היתר גרנאש, שמוסיף עסיסיות ומרקם, ומורבדר, שנותן לבלנד ארומות של פרי אדום וחוסן טאני. בדיקות DNA הראו שסירה היא תוצאה של הכלאה טבעית של הזן הלבן האלפיני מונדוז בלאנש עם זן עתיק הנקרא דורצה. אולי לכן יינות הסירה האלגנטיים והמורכבים ביותר נעשים באזורי הגרניט הגבוהים והקרים של צפון הרון, בהם היבול מצומצם. ואכן, היקב המשפחתי ֶ �ֶּדָלָ אס, שנוסד ב1835- בטורנון סור רון, בנה את השם הטוב שלו על חלקות ברון הצפוני. לאורך השנים הם ליקטו כרמים מצוינים, וכשניקרו להם הזדמנויות, לא היססו להתרחב לאפלסיונים שכנים. היקב והכרמים עברו מדור לדור, עד שב1977- משפחת השמפניה דוץ )Deutz )קנתה את ֶ �ֶּדָלָ אס, והניהול של דוץ / ֶ �ֶּדָלָ אס הופקד בידי פאבריס רוסה, נשיא דוץ ומי שיזם את הרכישה. עשרים שנים אחר כך החליט רוסה על תכנית בהיקף של 10 מיליון אירו, השקעה שבאותם ימים נחשבה עצומה, בכרמים נוספים, בציוד חדש ליקב, בהגדלת מרתף ההבגרה והיישון ובמלאי. בשני המקרים, הטיימינג של רוסה, שרכש את ֶ �ֶּדָלָ אס רגע לפני שנהיה כמעט בלתי אפשרי לשים יד על כרמים באזורים המבוקשים, היה מצוין. הוא קרא את השוק היטב, והבין שההכרה באיכות המיוחדת שיש לאזור להציע עתידה לדחוף את הביקוש ולהעלות את המחירים. עליית המדרגה ביכולת הייצור נעשתה בדיוק לפני שמחירי היינות החלו להמריא: קשה אולי להאמין, אבל עד לפני עשרים שנה עדיין ניתן היה לקנות יינות סירה מחלקות העילית של קוט רוטי, האפלסיון הקטן והנחשב של צפון עמק הרון, בסכומים פעוטים ממש. היום יש ל״מזון ֶ �ֶּדָלָ אס פרר״ 100 דונם על גבעת הרמיטאז׳, 180 דונם בקרוז הרמיטאז׳, כולל החלקה ׳לה גראן שמן׳, ו20- דונם בסן ז׳וזף, מהם, בשנים טובות, מופק היין ׳סנט אפין׳. תחת השם ״דומיין ֶ �ֶּדָלָ אס פרר״ מגיעים ליקב ענבים ממגדלים מובחרים באזורי הרון קוט רוטי )חלקת ׳לה לאנדון׳ המיתולוגית( הרמיטאז׳ )החלקה החשובה ׳לה בסארד׳ בתווית ׳דומיין דה טורט׳(, וסן ז׳וזף. גם מקומם של אזורי דרום הרון לא נפקד, עם כרמים בשאטונף דה פאפ )הוט פייר(, ואקייראס, ז׳יגונדאס, וכן היין האזורי ׳קוט דו רון׳ ו-קוט דה ואנטו. לֶ �ֶּדָלָ אס יש כרמים גם באזור היין הקטן קונדרייה, מובלעת יוצאת דופן של יין לבן ואפלסיון של 100% ויונייה, זן מקומי זה שהיה בסכנת הכחדה אחרי מלחמת העולם השנייה. באותה התקופה נזנחו הכרמים זה אחר זה, ורק 60 דונם של ויונייה נותרו בקונדרייה ובעולם כולו. מי שהאמין בזן והציל אותו הוא הכורם האגדי ז׳ורז׳ וורניי, שקנה חלקות נטושות, עקר שיחים עבותים וסיקל סלעים כדי לבנות טרסות חדשות בשיפועים של 45 מעלות ויותר. במקביל הוא בנה את מרתף הטעימות הראשון של הרון, ובמו שיווקו עשה לויונייה ולרון ביקוש ושם בצרפת ובאנגליה. עם הזמן קונדרייה חזר להיות אזור מבוקש, והזן שניצל, ויונייה, גדל היום בעולם כולו. ב1993- רכש בית השמפניה לואי רודרר )יצרן השמפניה ׳קריסטל׳( את דוץ/דלאס, ומינה את מי ששמה את היקב על מפת היין בעולם, הייננית קלייר דרנו. היא הובילה את דלאס בין 2010 ל,2021- אז הוחלפה על ידי ז׳אק גרנאז׳, יינן מבורגון שמינויו מבשר אולי על מעבר לייננות עדינה יותר.